העליון: בורר רשאי להכריע בזכאות לירושה של ידוע בציבור

סכסוכי ירושה מעוררים לעיתים שאלות שההכרעה בהן חורגת מן היחסים שבין בעלי הדין. צו ירושה, למשל, הוא בעל תוקף כלפי כולי עלמא, ולכן עשויה להתעורר השאלה אם ניתן למסור לבורר הכרעה הנוגעת לזהות הזכאים לרשת. השאלה מתחדדת כאשר אחד הצדדים טוען שהיה ידוע בציבור של המנוח, ומבקש לקבל זכויות בעיזבונו מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ״ה-1965.

בפסק הדין ברע״א 34152-05-25 פלוני נ׳ פלונית (14.8.2025) קבע בית המשפט העליון כי אין מניעה למסור לבורר את ההכרעה אם אדם עונה לתנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה לצורך זכאותו לרשת כידוע בציבור. באותו פסק דין הבהיר בית המשפט כי בעל דין שהסכים לבוררות, השתתף בה עד תומה והעלה טענת חוסר סמכות רק לאחר שהתוצאה לא הייתה לרוחו, עלול להיות מושתק מלהעלות את הטענה, גם כאשר היא נסמכת על מגבלה הקבועה בחוק הבוררות.

פסק הדין, שנכתב בידי השופט דוד מינץ ובהסכמת השופטים יעל וילנר ואלכס שטיין, ניתן בעקבות סכסוך ירושה משפחתי שהתנהל בכמה הליכים במקביל.

המנוח נפטר בדצמבר 2016 והותיר אחריו חמישה ילדים. בת זוגו לשעבר, אם לשניים מילדיו, טענה כי הייתה ידועה בציבור שלו ולכן היא זכאית לזכויות בעיזבונו. שניים מילדיו האחרים חלקו על טענתה. במקביל התנהלו בין בני המשפחה הליכים נוספים, ובהם תביעה שהגיש אבי המנוח לפירוק שותפות רשומה שהייתה לו עם בנו.

במסגרת תביעת הפירוק הסכימו הצדדים להעביר את המחלוקת להליך גישבור, המשלב גישור ובוררות, בפני שופטת בדימוס. בהמשך הסכימו להעביר לאותו הליך גם את יתר התיקים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה. הצדדים הסכימו שהבוררת תכריע תחילה אם בת הזוג הייתה ידועה בציבור של המנוח לצורך זכויותיה בעיזבון.

בפסק הבוררות נקבע כי במשך מספר שנים התקיימה בין השניים מערכת יחסים של ידועים בציבור, אך הם שמרו על הפרדה רכושית ולא הייתה ביניהם כוונת שיתוף. עוד נקבע כי בשנה שקדמה לפטירת המנוח חל קרע ביחסיהם, ויסוד חיי המשפחה הנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה חדל להתקיים. על יסוד קביעות אלה פסקה הבוררת כי בת הזוג אינה זכאית לזכויות ירושה בעיזבון. ההבחנה חשובה: הפרדה רכושית אינה שוללת כשלעצמה זכאות לירושה לפי סעיף 55; הקביעה בדבר הפסקת חיי המשפחה לפני הפטירה הייתה מרכזית להכרעה.

לאחר מתן הפסק הגישה בת הזוג בקשה להעברת הבוררת מתפקידה ובקשת רשות ערעור על פסק הבוררות. בין היתר טענה כי ההכרעה בזהות יורשי המנוח היא הכרעה במעמד אישי, בעלת תוקף כלפי כולי עלמא, ולכן אינה יכולה להימסר לבורר.

בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה דחה את בקשת רשות הערעור על הסף ואישר את פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קיבל בחלקה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטה זו. הוא הבחין בין הממצאים העובדתיים שקבעה הבוררת, שלגביהם מצא כי בת הזוג מושתקת מלהשיג עליהם, לבין ההכרעה המשפטית בזהות היורשים, שלשיטתו אינה נתונה לסמכות הבורר. לפיכך הורה להחזיר את הסוגיה לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה משפטית על יסוד הממצאים העובדתיים שנקבעו.

בית המשפט העליון דחה הבחנה זו, קיבל את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר על כנה את החלטת בית המשפט לענייני משפחה שאישרה את פסק הבוררות.

הכרעה בזכות ירושה אינה בהכרח קביעת מעמד אישי

סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ״ח-1968, קובע שאין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. הוראה זו מגבילה את האפשרות למסור לבוררות עניינים מסוימים, ובהם הכרעות המחייבות את כולי עלמא או עניינים שההכרעה בהם אינה מסורה לרצונם של בעלי הדין.

בית המשפט העליון הבחין בין קביעת סטטוס משפטי בעל תוקף כללי לבין הכרעה בשאלה אם התקיימו במערכת יחסים מסוימת התנאים להכרה בבני זוג כידועים בציבור. מעמד של ידועים בציבור אינו סטטוס משפטי המקביל לנישואין, אלא תיאור של מצב עובדתי הנוגע לאופי היחסים שבין בני הזוג. העובדה שלקביעה זו עשויות להיות השלכות משפטיות, לרבות זכויות ירושה, אינה הופכת אותה בהכרח להכרעה שאינה יכולה להימסר לבורר.

השופט מינץ הבהיר כי קביעה אם אדם היה ידוע בציבור של המנוח אינה מחייבת את כולי עלמא, אלא תחומה למחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים לבוררות. גם כאשר אותה קביעה עשויה לשמש בהמשך בסיס למתן צו ירושה, אין בכך כדי להקנות לפסק הבוררות עצמו תוקף כלפי צדדים שלישיים.

בית המשפט הסתמך בהקשר זה גם על ההבחנה המוכרת מדיני הקניין בין פסק דין חפצא, שכוחו יפה כלפי כולי עלמא, לבין הכרעה הכוללת קביעות בעלות אופי קנייני אך מחייבת רק את בעלי הדין. כשם שבורר רשאי להכריע במחלוקת על זכויות במקרקעין, אף שהכרעתו עשויה לשמש בסיס לשינוי רישום הזכויות, כך רשאי בורר להכריע בשאלת היותו של אדם ידוע בציבור לצורכי ירושה.

נוסף על כך, הליך מתן צו הירושה נותר בידי הגורם המוסמך לפי חוק הירושה. מדובר בהליך פומבי המאפשר למעוניינים להגיש התנגדות, ולכן מתן הצו אינו בגדר אישור אוטומטי של הכרעת הבורר. בכך נשמרת ההבחנה בין הכרעה המחייבת את הצדדים לבוררות לבין הצו, שכוחו יפה כלפי העולם כל עוד לא תוקן או בוטל.

השופטת וילנר הוסיפה נימוק הנוגע ליסוד החוזי של מוסד הידועים בציבור. לשיטתה, בבסיס המוסד עומדת הסכמה חוזית, מפורשת או משתמעת, לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות. חופש ההתקשרות של בני הזוג והאפשרות להסכים על אופי יחסיהם מחזקים את המסקנה שהנושא אינו חורג מעצם טבעו מגדר העניינים שניתן להסדיר בהסכמה. אין לפרש נימוק זה כאילו עצם ההסכמה בין בני הזוג מייתרת את בחינת התנאים שהחוק מציב לצורך זכויות ירושה.

ההבחנה שקבע בית המשפט העליון מוצדקת. העובדה שהכרעה מסוימת עשויה להשפיע על זכויות בעיזבון אינה מחייבת שכל בירור הנוגע לה ייערך בבית המשפט. עם זאת, יש להקפיד שלא להרחיב את פסק הדין מעבר לגבולותיו. ההכרעה התייחסה למסירת השאלה אם התקיימו התנאים להכרה בידוע בציבור לפי סעיף 55 לחוק הירושה. היא אינה מקנה לבורר סמכות להוציא צו ירושה, אינה מחייבת צד שלישי שלא היה כפוף להסכם הבוררות ואינה מלמדת שכל מחלוקת בדיני ירושה, לרבות מחלוקת בדבר תוקפה של צוואה, ניתנת בהכרח להכרעה בבוררות.

טענת חוסר סמכות לאחר פסק הבוררות

אף שבית המשפט העליון קבע שהבוררת הייתה מוסמכת להכריע במחלוקת, השופט מינץ הוסיף וקבע, למעלה מן הצורך, כי גם אילו לא הייתה מוסמכת לעשות כן, לא היה בכך בנסיבות המקרה כדי להצדיק את ביטול פסק הבוררות.

הטעם לכך נעוץ בהבחנה בין פסק בוררות הבטל מעיקרו לבין פסק שניתן לביטול. חוק הבוררות אינו קובע שכל פסק שניתן בחוסר סמכות בטל מאליו. סעיף 24(3) לחוק מונה פעולה של בורר ללא סמכות או בחריגה מסמכות כעילה לביטול פסק בוררות. הפעלת עילה זו כפופה להסדרי הביטול שבחוק, לרבות דרכי ההגשה, המועדים ושיקול דעתו של בית המשפט.

בהקשר זה הסתמך בית המשפט גם על ההלכה שנקבעה ברע״א 4198/10 איבגי נ׳ גבאי, והבהיר כי בעל דין אינו רשאי להשתתף בהליך בוררות עד לסיומו, להמתין לתוצאה, ורק אם זו אינה נוחה לו לטעון שהבורר לא היה מוסמך להכריע. התנהלות כזו עשויה להקים השתק בשל חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

השופט מינץ הבהיר שהדברים עשויים לחול גם כאשר מלכתחילה לא היה מקום להעביר את הסכסוך להכרעת בורר בשל הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. כאשר בעל הדין הסכים להליך לכל אורכו, לא העלה הסתייגות בעניין הסמכות והמתין עד למתן פסק שאינו לרוחו, עשויה להיחסם טענתו מחמת השתק.

קביעה זו מעוררת קושי עיוני מסוים, משום שסעיף 3 לחוק הבוררות מציב מגבלה על תוקפו של הסכם הבוררות עצמו. אולם בית המשפט הבחין למעשה בין השאלה אם ניתן היה מלכתחילה למסור את הסכסוך לבוררות, לבין השאלה אם בעל דין רשאי להביא לביטול פסק שכבר ניתן, לאחר שבחר להשתתף בהליך ללא הסתייגות. ההבחנה מתיישבת עם אופיו של מנגנון הביטול הקבוע בחוק, שאינו הופך כל פגם בסמכות לבטלות אוטומטית.

במקרה שנדון הסכימה בת הזוג במפורש להעברת המחלוקת לבוררת, השתתפה בהליך ולא העלתה את טענת חוסר הסמכות עד לאחר מתן הפסק. בנסיבות אלה מצא בית המשפט כי היא מנועה ומושתקת מלהעלות את הטענה. יש לזכור, עם זאת, כי מדובר בהנמקה נוספת שניתנה לאחר שכבר נקבע כי הבוררת הייתה מוסמכת להכריע. אין לראות בה היתר להתעלם מראש ממגבלות הסמכות הקבועות בחוק.

לפרשה היה גם היבט דיוני נוסף. ההסכמה לאפשר הגשת ערעור ברשות לבית המשפט לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות ניתנה במסגרת תביעת פירוק השותפות, ולא הוחלה על יתר ההליכים המשפחתיים שהועברו לבוררות בשלב מאוחר יותר. משום כך נקבע בערכאות הקודמות כי הדרך הדיונית שבה נקטה בת הזוג לא הייתה מתאימה, וכי היה עליה לפעול במסלול של בקשה לביטול פסק הבוררות. ממילא, מנגנון הערעור שבסעיף 29ב מחייב עמידה בתנאים הקבועים בו, ובהם הסכמה שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין.

הדבר ממחיש את החשיבות שבניסוח מדויק של הסכם הבוררות, במיוחד כאשר כמה תביעות מועברות להכרעתו של אותו בורר בשלבים שונים. הסכמה להעברת תביעה אחת אינה מלמדת בהכרח שכל ההסדרים הדיוניים שנקבעו לגביה, ובכללם מנגנוני השגה על פסק הבוררות, חלים גם על תביעות שהצטרפו מאוחר יותר.

הדברים נכונים ביתר שאת בהליך גישבור. כאשר אותו גורם משמש תחילה מגשר ובהמשך בורר, יש להגדיר במדויק את היקף סמכותו, את נקודת המעבר בין שני השלבים ואת ההסכמות הדיוניות החלות על כל אחת מהמחלוקות. שאלת השימוש במידע שנמסר בשלב הגישור מחייבת אף היא הסדרה נפרדת, אף שפסק הדין לא הכריע בה.

בסופו של ההליך חויבה בת הזוג בהוצאות משפט בסך 15,000 ש״ח למערערים יחדיו, ובסכום נוסף של 15,000 ש״ח להורי המנוח יחדיו.

פסק הדין מרחיב את האפשרות ליישב סכסוכי ירושה באמצעות בוררות, מבלי לטשטש את ההבחנה בין הכרעה המחייבת את הצדדים לבין צו ירושה בעל תוקף כללי. בד בבד הוא מחזק את עקרון סופיות הבוררות ומבהיר כי טענת חוסר סמכות אינה יכולה לשמש מסלול השגה חלופי המופעל רק לאחר שהתוצאה ידועה. כאשר קיימת הסתייגות מסמכות הבורר, יש להעלותה בזמן אמת ובדרך הדיונית המתאימה. המתנה עד לאחר מתן הפסק עלולה לסגור בפני בעל הדין גם טענה שביסודה היה ממש.

נדגיש כי כל המידע המובא לעיונכם במאמר זה הינו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לגבי מקרים ספציפיים. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה. המידע האמור במאמר זה נכון למועד כתיבתו בלבד ועל בסיס המצב החוקי הידוע והקיים במועד זה.

ניתן לפנות למשרדנו בכל שאלה בנושא ונשמח לסייע.

אפשר ליצור קשר בטלפון 03-6236130, בדוא״ל office@ailaw.co.il או באמצעות טופס יצירת הקשר המופיע באתר.