הלכת תאי: הרמת מסך אינה מצרפת בעל שליטה לבוררות

בהתקשרויות מסחריות רבות החברה היא שחותמת על ההסכם, בעוד שבעל השליטה בה מנהל את הפעילות העסקית ומקבל את ההחלטות. כאשר פורץ סכסוך וההסכם כולל תניית בוררות, עשוי הצד שכנגד לבקש לצרף להליך גם את בעל השליטה, בטענה שההפרדה בינו לבין החברה היא מלאכותית. אלא שגם כאשר בעל השליטה מעורב בכל היבטי העסקה, אין פירוש הדבר שהוא הסכים להתדיין בפני בורר.

בפסק הדין שניתן ברע״א 66369-02-25 תאי השקעות וסחר בע״מ נ׳ פישמן (2.7.2025), קבע בית המשפט העליון כי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ״ט-1999, העוסק בהרמת מסך ההתאגדות, אינו יכול לשמש בסיס לצירוף לבוררות של מי שלא חתם על הסכם הבוררות. ההכרעה, שניתנה פה אחד מפי השופט דוד מינץ ובהסכמת השופטים אלכס שטיין וחאלד כבוב, מחדדת את ההבחנה בין האפשרות להטיל על בעל מניות אחריות לחובות החברה לבין השאלה הנפרדת אם ניתן לחייבו להשתתף בהליך בוררות.

הרקע לפסק הדין הוא סכסוך בין בעלי זכויות במקרקעין במתחם הגר״א בתל אביב. בשנת 2017 התקשרו מרבית בעלי הזכויות בהסכם שיתוף, שבמסגרתו מונתה חברת תאי השקעות וסחר בע״מ למנהלת הקבוצה. ההסכם כלל תניית בוררות, אולם בעל המניות היחיד בתאי, גל ליפשיץ, לא היה צד לו. בהמשך התגלע סכסוך סביב רכישת זכויות במתחם בידי חברה אחרת שבבעלותו, לאחר שאחת מבעלות הזכויות סירבה להצטרף להסכם השיתוף.

לאחר שבעלי הזכויות מכרו את זכויותיהם, לטענתם בהפסד ניכר, הועברו המחלוקות לבוררות. תאי הגישה תביעה לתשלום שכר טרחה בסך של כ־17.7 מיליון ש״ח, ואילו בעלי הזכויות הגישו תביעה בסך של כ־27 מיליון ש״ח נגד תאי, ליפשיץ והחברה הנוספת שבבעלותו. משסירבו ליפשיץ והחברה הנוספת להצטרף לבוררות, פנו בעלי הזכויות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה לצרפם.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה. הוא דחה את הטענות שלפיהן ליפשיץ הסכים אישית לבוררות או שיש לראות בו חליף של החברה, אך הורה על צירופו מכוח סעיף 6(ב) לחוק החברות. בהחלטתו נקבע שליפשיץ היה ״הרוח החיה״ מאחורי תאי, וכי ההפרדה בינו לבין החברה לצורך ניהול הבוררות היא מלאכותית. בית המשפט סבר כי לשם צירוף להליך ניתן להסתפק בתשתית מקלה מזו הנדרשת להרמת מסך מלאה לפי סעיף 6(א) לחוק.

בית המשפט העליון דחה את הגישה הזו, קיבל את הערעור וביטל את צירופו של ליפשיץ לבוררות, וכן את חיוב ההוצאות שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי.

הרמת מסך אינה תחליף להסכמה לבוררות

נקודת המוצא לדיון הייתה ההלכה שנקבעה ברע״א 3925/12 רונן נ׳ עו״ד יובל כהן (17.6.2013), שהכירה בשלושה מעגלים המאפשרים, בנסיבות מסוימות, לצרף לבוררות גם מי שלא חתם על הסכם הבוררות. המעגל הראשון מבוסס על הסכמה הנלמדת מפרשנות ההסכם וממערכת היחסים שבין הצדדים; השני עוסק בחליפיהם של הצדדים להסכם; והשלישי נועד למנוע התחמקות מבוררות באמצעות טענות פורמליות, כאשר מי שצירופו מתבקש הסכים לבוררות מבחינה מהותית.

בעניין רונן צוין כי כאשר ההפרדה בין הצדדים נובעת מאישיותה המשפטית הנפרדת של חברה, ניתן להתגבר עליה באמצעות הרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות. אלא שבאותו עניין לא נבחנה לעומק השאלה איזו מחלופות הסעיף מאפשרת לעשות כן. זו בדיוק השאלה שבה הכריע בית המשפט העליון בעניין תאי, והתשובה שניתנה הייתה שאף אחת מהן אינה מתאימה לכך.

סעיף 6(א) לחוק החברות מאפשר, בהתקיים התנאים החריגים שנקבעו בו, לייחס חוב של החברה לבעל מניותיה. אולם צירוף אדם להליך בוררות אינו בגדר ייחוס חוב. בית המשפט הבהיר כי גם כאשר קיימת תשתית לטענה בדבר הרמת מסך, אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק צירוף לבוררות. בירור התנאים להרמת המסך במסגרת בקשת הצירוף עלול לחייב את בית המשפט להכריע בשאלות שאמורות להתברר במסגרת ההליך העיקרי. יתרה מכך, העובדות המבססות אפשרות לייחס חוב של חברה לבעל מניותיה אינן מלמדות בהכרח על הסכמתו להתדיין בפני בורר.

גם סעיף 6(ג), המאפשר בתנאים הקבועים בו לדחות את פירעון חובו של בעל מניות כלפי החברה עד לפירעון חובותיה לנושים אחרים, אינו מספק בסיס לצירוף לבוררות.

הדיון המרכזי התמקד בסעיף 6(ב), שעליו התבססה החלטת המחוזי. סעיף זה מאפשר לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניות לחברה, או זכות של החברה לבעל מניותיה. אלא שתניית בוררות אינה נכנסת לאף אחת מהקטגוריות הללו. בית המשפט הסתמך בהקשר זה על הפסיקה הוותיקה בעניין אטלנטיק, שבה נקבע כי תניית בוררות היא הוראה ניטרלית, שאינה בגדר זכות או חובה מהסוג שניתן לייחס לפי הסעיף.

לכך הוסיף בית המשפט ביקורת על הנטייה שהשתרשה בפסיקה לבחון בקשות לצירוף בעל שליטה לבוררות לפי שיעור אחזקותיו בחברה ומידת מעורבותו בניהולה. נתונים אלה עשויים להיות רלוונטיים לבחינת מערכת היחסים בין הצדדים, אך אינם יכולים להחליף את הדרישה לבסס הסכמה לבוררות. צירוף בעל מניות רק משום שהוא שולט בחברה או מנהל אותה פירושו למעשה התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת, ללא בסיס מתאים בדין.

בית המשפט הכיר בכך שמסקנתו אינה מתיישבת עם ההערה שנכללה בעניין רונן בדבר האפשרות להסתמך על סעיף 6 לחוק החברות. עם זאת, הוא הבהיר כי אין בפסק הדין כדי לבטל את מעגל ההרחבה השלישי בכללותו, אלא לשלול את השימוש בהרמת מסך מכוח סעיף 6 לצורך צירוף צד לבוררות.

מה נותר פתוח לאחר הלכת תאי

ההכרעה אינה מעניקה לבעל שליטה חסינות מפני הליך בוררות. כאשר קיימות ראיות להסכמתו האישית להתדיין בפני בורר, במפורש או במשתמע, ניתן לבחון את צירופו מכוח מעגל ההרחבה הראשון. בית המשפט הותיר פתוחה גם את האפשרות להסתמך, בנסיבות המתאימות, על דיני השליחות, ההשתק והמניעות. השופט כבוב הדגיש בחוות דעתו כי החשש מניצול לרעה של מסך ההתאגדות הוא ממשי, ולכן כאשר נטענת הסכמה אישית יש לבחון היטב את האינדיקציות לקיומה ולא להסתפק בהיעדר חתימה פורמלית.

בעניין תאי עצמו לא נמצא בסיס עובדתי להסכמה אישית של ליפשיץ. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו לאחר שמיעת העדים, ובית המשפט העליון לא ראה הצדקה להתערב בממצאיו. הדבר ממחיש שהיעדר חתימה אישית אינו סוף הבדיקה, אך גם מעורבות ניהולית נרחבת אינה מספיקה כשלעצמה כדי להוכיח הסכמה.

להכרעה יש מחיר דיוני שבית המשפט לא התעלם ממנו. כאשר לא ניתן לצרף את בעל המניות לבוררות, עשוי בעל הדין להידרש לנהל תביעה נפרדת נגדו בבית המשפט המוסמך. פיצול כזה עלול להכביד על הצדדים, לייקר את ההתדיינות ולעורר קושי כאשר שני ההליכים עוסקים באותה מסכת עובדתית. בית המשפט הצביע על האפשרות להיעזר בכלים דיוניים, ובהם עיכוב הליכים מחמת הליך תלוי ועומד, וכן על האפשרות לזמן את בעל המניות כעד בבוררות בהתאם לסעיף 13 לחוק הבוררות. כלים אלה עשויים לצמצם חלק מהקשיים, אך אינם מבטיחים שהמחלוקת כולה תוכרע בהליך אחד.

ההבחנה שקבע בית המשפט מוצדקת. אחריותו של בעל מניות לחובות החברה וכפיפותו להסכם בוררות הן שאלות משפטיות שונות. גם מקום שבו קיימת עילת תביעה אישית נגד בעל המניות, אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק שלילת האפשרות לברר את התביעה נגדו בבית המשפט. הרצון לרכז את כל הצדדים בהליך אחד הוא שיקול מעשי חשוב, אך אינו יכול להחליף את היסוד ההסכמי שעליו נשענת הבוררות.

לכן, כבר בשלב ניסוח ההסכם יש לתת את הדעת לזהותם של הגורמים שהצדדים מבקשים להכפיף לבוררות. כאשר הכוונה היא לכלול גם בעל שליטה, ערב או חברה קשורה, רצוי להסדיר את הסכמתם לכך במפורש, תוך הגדרה ברורה של המחלוקות שעליהן תחול התניה. לאחר שהסכסוך כבר פרץ, עיקר הבדיקה צריך להתמקד בראיות להסכמה אישית או בבסיס משפטי אחר לצירוף, ולא בעצם השליטה בחברה.

הלכת תאי מציבה גבול ברור בין דיני החברות לדיני הבוררות: גם אם ניתן לייחס לבעל מניות חוב של החברה, אין פירוש הדבר שניתן לייחס לו את הסכמת החברה להתדיין בפני בורר. סעיף 6 לחוק החברות אינו מגשר על הפער הזה, והאפשרות לחייב צד שאינו חתום על הסכם הבוררות להשתתף בהליך מחייבת בסיס משפטי נפרד.

נדגיש כי כל המידע המובא לעיונכם במאמר זה הינו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לגבי מקרים ספציפיים. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה. המידע האמור במאמר זה נכון למועד כתיבתו בלבד ועל בסיס המצב החוקי הידוע והקיים במועד זה.

ניתן לפנות למשרדנו בכל שאלה בנושא ונשמח לסייע.

אפשר ליצור קשר בטלפון 03-6236130, בדוא״ל office@ailaw.co.il או באמצעות טופס יצירת הקשר המופיע באתר.