שיחות עם כלי בינה מלאכותית מרגישות לרוב כמו עבודה חולפת. שואלים שאלה, מעלים מסמך, מקבלים טיוטה וממשיכים הלאה. מבחינת ליטיגציה, זו הנחה מסוכנת. כל שיחה כזאת יכולה להשאיר תיעוד של שאלות, מסמכים, גרסאות, הערכות ופלטים. לפעמים היא משקפת בצורה ישירה יותר ממייל פנימי את האופן שבו אדם הבין את המחלוקת, את נקודות החולשה שזיהה ואת הדרך שבה גיבש את טענותיו.
בפברואר 2026 ניתנו בארצות הברית שתי החלטות מעניינות באותו יום ובכיוונים שונים. בעניין United States v. Heppner קבע בית המשפט הפדרלי במחוז הדרומי של ניו יורק כי מסמכים שהפיק נאשם באמצעות הגרסה הצרכנית של Claude אינם מוגנים בחיסיון עורך דין-לקוח ואינם תוצר עבודה מוגן. בין הנימוקים היו העובדה שהמערכת אינה עורך דין, תנאי השימוש בשירות והעובדה שהמסמכים לא הוכנו בהנחיית עורך דינו של הנאשם. העובדה שהוא העביר אותם לעורכי דינו לאחר מכן לא הפכה אותם בדיעבד למסמכים חסויים.
באותו יום, בעניין Warner v. Gilbarco, קבע בית משפט פדרלי במישיגן כי חומרים שהכינה תובעת בלתי מיוצגת באמצעות ChatGPT לקראת ההליך עשויים ליהנות מהגנת תוצר עבודה. חודש לאחר מכן, בעניין Morgan v. V2X, הוכרה גם כן הגנה על חומרים שנוצרו לקראת הליך, אך בית המשפט קבע שזהות הכלי שבו נעשה שימוש אינה חסויה, ואף תיקן את צו החיסיון כך שחומר חסוי לא יועלה לכלי שאינו מחויב חוזית לאי-אימון, אי-שמירה ואי-העברה לצדדים שלישיים.
שלוש ההחלטות אינן דין ישראלי, ואין מקום לייבא את התוצאה שלהן כמות שהיא. בישראל חיסיון עורך דין-לקוח מוסדר בסעיף 48 לפקודת הראיות ובסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, ולצדו קיימת חובת סודיות מקצועית רחבה יותר. לשכת עורכי הדין כבר התייחסה לשימוש במערכות בינה מלאכותית והדגישה את הצורך לשמור על סודיות ועל מידע חסוי. נכון לספטמבר 2026 לא אותרה פסיקה ישראלית שהכריעה בשאלת חיסיון של פרומפטים ופלטים.
ובכל זאת, הבעיה קיימת גם בלי פסק דין ישראלי. מנכ"ל שמנהל עם מערכת AI שיחה על סכסוך מסחרי יכול לתעד בתוכה את גרסתו לאירועים, את הערכתו לגבי מסמכים בעייתיים ואת גבולות הפשרה האפשריים. עובד שמבקש מן המערכת "לנסח הסבר למה לא דיווחנו בזמן" מתעד הלך מחשבה לאחר שהמחלוקת כבר נולדה. מומחה שמעלה מסמכים ומבקש להשוות גרסאות יוצר תיעוד של הדרך שבה התקדם אל המסקנה. בכל אחד מהמקרים האלה עשוי הצד שכנגד לטעון שמדובר בחומר רלוונטי לגילוי.
לכן ההבחנה החשובה איננה רק בין "חסוי" ל"לא חסוי", אלא בין סוגי שימושים ובין סוגי מערכות. יש הבדל בין תקשורת שנעשית כחלק מעבודת עורך הדין לבין שיחה עצמאית של לקוח עם מערכת ציבורית; ויש הבדל בין כלי ארגוני שמחויב בחוזה שלא להשתמש במידע לאימון לבין שירות צרכני שתנאיו שונים. גם מדיניות השמירה והמחיקה הופכת לרלוונטית. מרגע שסכסוך צפוי, מחיקה שגרתית של היסטוריית שיחות עלולה להיראות אחרת לגמרי.
מבחינת ניהול סיכונים, שיחה עם AI אינה בהכרח "שיחה עם עצמך". היא יכולה להפוך למסמך. לפני שמעלים חומר רגיש למערכת, צריך לדעת באיזה כלי משתמשים, מה תנאיו, מי יכול לגשת לתוכן ומה נשמר. וכאשר כבר קיים סכסוך, צריך להביא בחשבון שגם היסטוריית הפרומפטים עלולה להפוך לחלק מן הוויכוח על גילוי מסמכים וחיסיון.
הנקודה הזאת חשובה במיוחד משום שהשימוש בכלים האלה מתחיל הרבה לפני שעורך הדין נכנס לתמונה. לא פעם התיעוד הבעייתי נוצר בשלב שבו מנהל, עובד או בעל מניות מנסה "רק להבין מה המצב". עד שמתחיל ההליך, כבר קיימת שכבה חדשה של מסמכים שאיש לא חשב עליה בזמן אמת.
נדגיש כי כל המידע המובא לעיונכם במאמר זה הינו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לגבי מקרים ספציפיים. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה. המידע האמור במאמר זה נכון למועד כתיבתו בלבד ועל בסיס המצב החוקי הידוע והקיים במועד זה.
ניתן לפנות למשרדנו בכל שאלה בנושא ונשמח לסייע.
אפשר ליצור קשר בטלפון 03-6236130, בדוא״ל או באמצעות טופס יצירת הקשר המופיע באתר.