זכות הגישה לבית המשפט היא מאבני היסוד של שיטת המשפט, ולכן הרעיון שבית משפט ימנע מאדם מראש להגיש הליך חדש נשמע כמעט כסתירה פנימית. אבל בע״א 1062/20 מדינת ישראל נ׳ אברהם סימון, שניתן ביום 11 בנובמבר 2021, הכיר בית המשפט העליון בכך שיש גם מצב הפוך. כשהפנייה לבית המשפט הופכת לדפוס שיטתי של הצפת המערכת, פתיחה חוזרת של מחלוקות שהוכרעו והטרדה של הצד שכנגד, השימוש בזכות עצמה הופך לשימוש לרעה.
המקרה של בני הזוג סימון היה חריג מאוד. לפי רישומי הנהלת בתי המשפט, הם או מי מהם היו צד לכ־240 הליכים בבתי משפט השלום והמחוזיים, ב־18 ערכאות ברחבי הארץ, ובבית המשפט העליון לבדו פתחו יותר מ־150 הליכים. העליון לא קבע מספר שממנו והלאה אדם נחשב ״מתדיין טרדן״, אבל המספרים האלה המחישו דפוס יוצא דופן. המדינה ביקשה לעצור את המעגל, והערעור נדון לפני המשנה לנשיאה ניל הנדל והשופטים נעם סולברג ואלכס שטיין.
השאלה המרכזית הייתה שאלת סמכות: האם בית משפט רשאי לאסור על אדם לנקוט הליכים בעתיד, ואם כן, באיזה אמצעי ובאיזה היקף. השופט סולברג הבחין בין שני סוגים של צווים. צו חוסם ״קלאסי״, המורה למזכירות שלא לקבל מסמכים, בעייתי מאוד, משום שהוא הופך את המזכירות לשומרת הסף של זכות הגישה עוד לפני ששופט ראה את ההליך. לעומתו, צו מניעה אישי, המופנה לבעל הדין עצמו, יכול להיות כלי לגיטימי בנסיבות חריגות. במקרה כזה המזכירות תקבל כל מסמך שעומד בדרישות, והשאלה אם הוגש בניגוד לצו תוכרע בידי שופט.
ההבחנה הזאת מבטיחה ששיקול הדעת יישאר בידי בית המשפט. אדם אינו מאבד את האפשרות להגיש מסמך רק משום שפקיד סבר שהצו חל עליו, ואם הוא מפר צו אישי, אפשר להתמודד עם ההפרה בכלים המקובלים, לרבות הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט. בהחלטת הבהרה שניתנה לאחר פסק הדין הובהר שבעניינם של בני הזוג סימון ניתן צו מניעה אישי, ולא צו שסוגר בפניהם את דלת המזכירות.
ביסוד פסק הדין עומד רעיון פשוט. הזכות לפנות לבית המשפט היא זכות לקבל הכרעה, ולא זכות לחייב את היריב ואת המערכת לדון שוב ושוב באותה מחלוקת. כללים כמו מעשה בית דין, סופיות הדיון והאיסור על שימוש לרעה בהליכים משרתים את זכות הגישה, משום שהם מאפשרים לבתי המשפט לתת אותה לכולם. כשהמערכת נאלצת להקדיש זמן שיפוטי להליכים חסרי תוחלת, נפגעים גם בעלי הדין האחרים שממתינים לתורם.
דווקא כאן נדרשת זהירות. כמעט בכל סכסוך עסקי קשה אפשר לתאר את הצד השני כ״סדרתי״ או כ״טורדני״. צד מטיל עיקול, אחר כך פותח הליך חדלות פירעון, אחר כך מגיש תביעה כספית וערעור, ובשלב מסוים מתבקש צו שימנע ממנו להגיש הליכים נוספים. אם עניין סימון ייקרא בלי גבולותיו, הוא עלול להפוך לכלי טקטי, ובמקום להתמודד עם ההליך הבא לגופו, ינסו לסגור מראש את הדלת בפני היריב.
לכן חשוב להקפיד על הרף הגבוה שעולה מעניין סימון. צו שחוסם מראש הליכים עתידיים הוא סעד קיצוני, ומי שמבקש אותו צריך להראות שהכלים הרגילים אינם מספיקים. בדרך כלל, הליך שאין בו ממש אפשר לדחות במהירות לגופו ולפסוק בו הוצאות, ובמקרה המתאים הוצאות משמעותיות.
מכאן אפשר לגזור בחינה בשני שלבים. בשלב הראשון בוחנים את בעל הדין ואת דפוס ההתנהלות שלו. השאלה היא אם מדובר בריבוי חריג של הליכים, אם הם חסרי בסיס על פניהם, אם הם חוזרים על עניינים שכבר הוכרעו ומה הנטל שהם מטילים על הצד השני ועל המערכת, ולא רק כמה כתבי טענות הוגשו. רק אם התשובות מצדיקות זאת עוברים לשלב השני, שעניינו מידתיות הצו: האם אפשר להשיג את אותה מטרה באמצעים שפוגעים פחות, כמו הוצאות, סילוק מוקדם, ערובה או הוראות לניהול התיק.
מי שמבקש צו כזה לא ישכנע את בית המשפט בקלסר עבה של כתבי טענות ובטענה ש״הוא תובע אותי שוב ושוב״. צריך להציג תמונה מסודרת לפי סדר הזמנים: מה הייתה כל מחלוקת, מה כבר הוכרע, כיצד ניסה הצד השני לעקוף את ההכרעה, אילו הליכים הסתיימו בלי בסיס, אילו הוצאות נפסקו ואם השפיעו. רק כשהתמונה מגלה דפוס, ולא סכסוך שמתנהל בכמה חזיתות, מתקרבים לרף שנקבע בעניין סימון.
מנגד, מי שעומד מול בקשה לצו חוסם צריך להראות את ההבדלים בין ההליכים. סכסוך מסחרי אחד יכול להוליד תביעה חוזית, בקשה לסעד זמני, הליך חדלות פירעון וערעור, בלי שאף אחד מהם יהיה מיותר. גם הפסדים בעבר אינם הופכים אדם למתדיין טרדן. מותר לטעות בהערכה משפטית, לערער ולנסות עילה אחרת, גם אם הצד השני רואה בכך הטרדה. התרופה הרגילה להליך חלש היא הכרעה לגופו והוצאות, ולא איסור מראש.
פסק הדין משתלב במגמה רחבה יותר בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות, המעניקות משקל רב יותר לניהול יעיל, לתום לב דיוני ולאיסור על שימוש לרעה בהליכים. עם זאת, העליון מקפיד להבהיר שהכלים האלה אינם היתר לקצר את הדרך בכל מחיר. כך, בעניין מרעי נקבע שלא כל מחדל דיוני הוא [שימוש לרעה בהליך](/post/הלכת-מרעי-מחדל-דיוני-ושימוש-לרעה), ורק במקרה הקיצוני של סימון הוכרה הצדקה להגבלה אישית משמעותית.
הגישה הזאת מוצדקת. בתי המשפט הם משאב ציבורי, ויש הצדקה להגן עליהם מפני ניצול שיטתי. מנגד, צו חוסם פוגע בליבת הזכות לפנות לערכאות, ולכן נכון להשתמש בו רק אחרי שהכלים הרגילים מוצו, ועל סמך תשתית עובדתית ברורה ולא תחושה של ״די כבר״. ליטיגציה מסחרית ארוכה יכולה להיות אגרסיבית, מרובת הליכים ומתישה, ועדיין לגיטימית לחלוטין. עניין סימון נועד למקרים שבהם ההליך חדל להיות אמצעי לבירור זכויות והפך למטרה בפני עצמה, והרף לכך גבוה, ובצדק.
בקשה לצו חוסם צריכה להתבסס על דפוס מוכח ועל בחינה של חלופות מידתיות, משום שריבוי הליכים כשלעצמו אינו מספיק. מי שמתמודד עם הליכים חוזרים, כדאי שיתעד את ההיסטוריה הדיונית באופן שיטתי כבר מההליך הראשון.
נדגיש כי כל המידע המובא לעיונכם במאמר זה הינו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לגבי מקרים ספציפיים. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה. המידע האמור במאמר זה נכון למועד כתיבתו בלבד ועל בסיס המצב החוקי הידוע והקיים במועד זה.
ניתן לפנות למשרדנו בכל שאלה בנושא ונשמח לסייע.
אפשר ליצור קשר בטלפון 03-6236130, בדוא״ל office@ailaw.co.il או באמצעות טופס יצירת הקשר המופיע באתר.