מוסד "הבן הממשיך" מהווה דוגמה מובהקת לאופן שבו המשפט הישראלי מתמודד עם האתגר המורכב של גישור בין ערכים מסורתיים לבין מציאות משתנה. כפי שציין בית המשפט העליון בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, מוסד זה משקף את המתח המובנה בין הצורך לשמר את הנחלה החקלאי כיחידה כלכלית אחת לבין ההגנה על זכויות כלל בני המשפחה.

תופעה שכיחה ונפוצה מאוד כמעט בכל משק בישראל הינה כי הורים רבים- בעלי זכויות בנחלות חקלאיות, מנגישים לילדיהם סיוע כלכלי באופן לפיו אלו מאפשרים להם להתגורר באופן זמני בתוך שטח הנחלה, לרוב ללא קבלת כל תמורה בגין כך, באמצעות מבניים ארעיים ו/או יחידות דיור אשר אינם בהכרח בעלי היתר בנייה כדין. עזרה זו של ההורים מתכתבת אף עם תנועת הבנים החוזרים - רצונם של הילדים להמשיך את חייהם הבוגרים במקום בו נולדו ובו התגוררו משך כל שנות ילדותם. עזרה זמנית זו אשר ניתנה מלכתחילה מתוך רצון טוב עשו