עולם המשפט, הנחשב מסורתית לשמרן ואיטי באימוץ חידושים, עובר בשנים האחרונות טלטלה עזה. חדירתן של טכנולוגיות בינה מלאכותית (AI), ובפרט מודלים של למידת מכונה (Machine Learning) ועיבוד שפה טבעית (NLP), אינה עוד בגדר תחזית עתידנית, אלא מציאות אופרטיבית יומיומית במשרדים ובמחלקות משפטיות מובילות. שינוי זה מחייב בחינה מחודשת של תהליכי עבודה שהתקבעו במשך עשורים בעולם המשפט.

Clients now encounter artificial intelligence before they ever speak with a lawyer: drafts generated at the click of a button, “legal opinions” displayed on a screen, or document summaries that promise to save time and cost. In a field where documents sit at the centre of almost every matter—an agreement, a statement of claim, a demand letter, or business correspondence—it is easy to see why these tools have quickly become part of daily practice. The practical question is not

שילובה של הבינה המלאכותית בעבודת עורך הדין מהווה נקודת מפנה משמעותית בעולם המשפט, ומשנה את אופיו המסורתי בדרכים שלא נראו בעבר. החלטה את/24/60 של ועדת האתיקה הארצית בלשכת עורכי הדין מתווה עקרונות מחייבים לכל משרד, עורך דין ולקוח בתחום זה. ביסוד ההחלטה עומד עקרון האחריות המקצועית – עורך הדין שמפעיל כלי בינה מלאכותית נושא באחריות המלאה והבלעדית לכל מסמך, המלצה או החלטה שמפיק תוך שילוב טכנולוגיה זו. אין להעביר סמכות, אחריות או חובת בקרה לכלי טכנולוגי, ואסור להסתמך עליו כתחליף להפ

סוגיית השימוש בבינה מלאכותית בעולם המשפט עלתה לאחרונה לדיון משמעותי בפסיקת בתי המשפט בישראל. כפי שציין בית המשפט העליון בבג"ץ 38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ירושלים (פורסם בנבו, 2024), השימוש בכלי בינה מלאכותית מציב אתגרים חדשים בפני המערכת המשפטית, במיוחד בכל הנוגע לאמינות המידע המשפטי המוגש לבתי המשפט.