כאשר המשתמש אינו מקבל עוד רשימת קישורים בלבד, אלא תשובה מנוסחת, מסכמת וסמכותית, השאלה המשפטית משתנה לנגד עינינו ובמהירות ונשאלת השאלה: האם לפנינו עדיין מתווך טכנולוגי ניטרלי, או שמא גורם שיוצר תוכן חדש ומציג אותו לציבור? זו השאלה שעמדה במרכז פסק הדין שניתן ביום 28.5.2026 בבית המשפט האזורי במינכן : LG LG München I, Endurteil v. 28.05.2026 – 26 O 869/26, BeckRS 2026, 11860, פורסם באתר הרשמי BAYERN.RECHT:https://www.gesetze-bayern.de/Content/Document/Y-300-Z-BECKRS-B-2026-N-

פסק דין של ביהמ"ש העליון חשף כי תשובה מטעם עיריית רמת גן, איננה קבילה שכן כל המקורות שלה לא קיימים במציאות -והם מהווים "הזיית AI". אלא שמעבר למבוכה שנגרמה, עולה סוגייה עקרונית: חובת ההנמקה כבר לא בהכרח רלוונטית לימינו אנו ולכן יש לעבור לחובת אימות: הליך שבודק הלכה למעשה את תוצרי ה-AI ומגדיר על מי חלה האחריות על השימוש בה.

שילובה של הבינה המלאכותית בעבודת עורך הדין מהווה נקודת מפנה משמעותית בעולם המשפט, ומשנה את אופיו המסורתי בדרכים שלא נראו בעבר. החלטה את/24/60 של ועדת האתיקה הארצית בלשכת עורכי הדין מתווה עקרונות מחייבים לכל משרד, עורך דין ולקוח בתחום זה. ביסוד ההחלטה עומד עקרון האחריות המקצועית – עורך הדין שמפעיל כלי בינה מלאכותית נושא באחריות המלאה והבלעדית לכל מסמך, המלצה או החלטה שמפיק תוך שילוב טכנולוגיה זו. אין להעביר סמכות, אחריות או חובת בקרה לכלי טכנולוגי, ואסור להסתמך עליו כתחליף להפ

סוגיית השימוש בבינה מלאכותית בעולם המשפט עלתה לאחרונה לדיון משמעותי בפסיקת בתי המשפט בישראל. כפי שציין בית המשפט העליון בבג"ץ 38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ירושלים (פורסם בנבו, 2024), השימוש בכלי בינה מלאכותית מציב אתגרים חדשים בפני המערכת המשפטית, במיוחד בכל הנוגע לאמינות המידע המשפטי המוגש לבתי המשפט.

בעת הגשת תביעה לבית המשפט, בה עותר התובע שבית המשפט יפסוק לטובתו בפסק דין ויעניק לו סעדים קבועים בהתאם, במקרים רבים קיים חשש מהותי בליבו של התובע, כי משך הזמן במהלכו תתברר התביעה, לעיתים אף מספר שנים, יביא לכך שכאשר בסופו של ההליך יוענק לו הסעד שתבע, מצב הדברים יהיה כזה שהוא לא יוכל לממשו וליהנות מפרי זכייתו במשפט.